גמילה מהנקה ממבט אישי

כשנולדו לי התאומות שלי לא ידעתי כמה זמן אוכל להניק. פחדתי שיהיה קשה מדי, שלא יהיה לי מספיק חלב לשתיים וכו'. למזלי הלכתי לפני הלידה לכנס של ליגת ללצ'ה והיו שם הכוונות מאוד פרקטיות לניהול הנקה בתאומים שאימצתי לליבי ואשר עזרו לי מאוד.
החלטתי להניק כמה שיותר וכיוונתי להניק חצי שנה. כשעברה חצי שנה כיוונתי לשנה. כשעברה השנה כיוונתי עד תחילת הגן בגיל שנה וחצי, ולבסוף החלטתי שבגיל שנתיים מפסיקים. זהו.
בגיל שנה עוד נהנתי להניק, בגיל שנה וחצי כבר היו לי הרהורי גמילה, אבל הבנות לא הראו שום סימן שהן מוכנות לסיום. להיפך – הן לא היו מוכנות לוותר.
לא התכוננתי לזה שהגמילה תיהיה כל כך קשה! בבן הבכור הפסקתי הנקות לילה בגיל 11 חודש כי היה לי קשה לנהוג בבוקר לעבודה והוא פשוט החליט שהוא לא מעונין יותר. אני זוכרת שאז הייתי מאוד עצובה על כך שלא הצלחתי לסיים עימו שנה מלאה. ואילו עכשיו- אפילו אחרי שנה וחצי לא רואים את הסוף, ועוד עם שתיים! הייתי גאה בהן אבל המומה מהמצב, לא ידעתי מה לעשות.

כמובן שהתחלתי להוריד הנקות ומ- 12-16 ביום בגיל שנה (8-6 הנקות לכל אחת) ירדתי ל- 8-6 הנקות ביום. ההנקות הראשונות שהורדתי היו הנקות לילה. קבענו שלא אוכלים בלילה, אבל אפשר להתחבק ולשתות מים (ואם ממש אין ברירה אז חלב בבקבוק) והנקות של לפני השינה (החלפתי בבקבוקי חלב) שנקשרו להרדמות. לאחר מכן הורדתי הנקות בוקר כי אף פעם אין מספיק זמן בבוקר. עזר לי במיוחד בן זוגי שלקח חלק בהשכבות לפני השינה ובהתעוררויות בלילה. בנוסף לבשתי בלילה חלוק כדי שלא יוכלו להפשיט אותי ושהשד לא יהיה נגיש.
נשארו ההנקות אחרי הגן, לפני שנת צהרים, אחרי השינה ולפנות ערב.
בגיל שנתיים ושבוע החלטתי שלי זה הספיק, והגיע הזמן לגמול סופית. השארתי אותם ללילה אצל הסבתא עם בן זוגי, ולא הייתי זמינה כל אותו יום. בשבוע הזה נראה כאילו הבנות שכחו שהם ינקו מהשד. הם ביקשו מידי פעם "ציצי" אבל אמרתי שאין, נגמר החלב, והן הבינו. נראה שזה מאחורנו.

אבל אז התחלתי להרגיש את השינויים בגוף, לא רק השדיים שהתרוקנו, אלא הרגשה סובייקטיבית שהגוף איבד מצורתו. הרגשתי עצובה בגלל אובדן "היופי" של ההנקה, ושאיבדתי את מקומי חסר התחליף כמיינקת, מקור החלב אם.
לפתע הבנות פנו יותר לאביהן הן למשחק והן לניחומים ויחד עם ההקלה ב"תפקיד" הרגשתי גם עצב ובדידות.
מספר שבועות לאחר שגמלתי את בנותי, הן המשיכו לבקש מדי פעם לינוק, וברגע של משבר נתתי להן כדי שירגישו שנגמר.
וכך המשכתי להניק פעם- פעמיים ביום עד שנתיים וחודשים שגם אני וגם הן כבר לא היינו בענין.

לסיכום, תהליך הגמילה היה ארוך והדרגתי, שבתחילתו לא ידעתי כיצד מסיימים ובסופו הוא נגמר בטפטוף עדין, כמו אוקיינוס רחב ידיים שלא רואים את קצהו המצטמצם לאדי טל.
מבחינה פיזית השינויים של הגמילה באו לידי ביטוי בשד רך, קצת ריק ועליה של 2-4 ק"ג במשקל. עדיין יש לי הפרשת חלב עדינה מהשדיים אבל אני מאמינה שתוך 3 חודשים עד חצי שנה מהגמילה הכל יחזור לקדמותו, כמו שהיה עם הילד הראשון.
מבחינה נפשית, מצד אחד יש הקלה, הרי יזמתי זאת ורציתי לסיים את התלות בשד, אבל יש גם רגישות לנושא הן הפיזי שלי והן הרגשת אבל על אובדן החיבור הפיזי עם התאומות שהיה מאוד אינטנסיבי ומשמעותי בשבילי.

למזלי, יש לי למה להשוות ואני יודעת שזה "לא סוף העולם כמו שאני מכירה אותו" כמו שמרגישים עם הילד הראשון בהרבה מצבים. למדתי שהחיים הם תהליך של שינוי מתמיד, אך בסופו של דבר מוצאים איזון אהבה ויופי גם במצבים החדשים.

אני גאה בעצמי ובילדי שינקו כל כך יפה, ובפרט יש לי גאווה על כך שיש לי תאומות יונקות ועוד למעלה משנתיים, סוג של גאווה ששמורה לאצנים למרחקים ארוכים וספורטאי אקסטרים… מעל הכל אני הכי גאה בכך שיש לי ילדים בריאים מאושרים ועצמאים ושנתתי להם את הכי טוב שאני יכולה לתת לתחילת החיים.

לעוד חוויות מניסיון אישי לחצו כאן