הנקה בציבור

אמא שלי סיפרה לי שבשנות ה-70 היא היתה היחידה מבין כל חברותיה שהניקה. היה אז מאוד טרנדי לתת תחליפי חלב, מה שנקרא העידן הפמינסטי. היום, כשאנחנו בעידן הפוסט-פמניסטי, רב הנשים מתקשות להתחבר להנקה תרתי משמע. הן מתקשות בפעולה עצמה כי הן מעולם לא ראו הנקה ואין להן אמא או חמות שהניקה ויכולה לעזור או לתמוך, והן מתקשות להתחבר לעצם הנקת תינוק כי יש להן רתיעה מכך בגלל סיבות שונות. הרב מניקים בימים הראשונים, אך לאורך זמן ההנקה נעלמת.

כששאלתי את רופאת הילדים המקסימה שלי כמה מהתינוקות שמגיעים אליה לבדיקות תקופתית יונקים, היא אמרה לי שבגיל 3 חודשים רק כ-30% ממשיכות להניק. וזה למרות כל הקמפיינים וכו'. זה רק מראה שמי שמניקה חיה בבועה שכולן מניקות (כמו שמי שבהריון רואה לפניה ברחוב רק עוד נשים בהריון…).

מחקרים של משרד הבריאות מראים שבאוכלוסיה היהודית 85% מניקות בלעדית בשבוע הראשון. לאט לאט האחוזים יורדים ל-45% הנקה בלעדית לאחר 3 חודשים, 46% הנקה בלעדית+חלקית בגיל חצי שנה, ורק 15% מהאוכלוסייה מניקה בגיל שנה הנקה חלקית +בלעדית.

ואיך מה שנאמר עד כה קשור לכותרת? הנקה בציבור? אני מספרת לכן את כל זה כי לאחרונה עולה נושא ההנקה הפומבית לכותרות. בארה"ב, רחוק מכאן, יש מדינות בהן זה לא חוקי (!) להניק בפומבי. זה נחשב להתערטלות בציבור. פייסבוק ומייספייס מורידות תמונות של הנקה מחברותיהן כתמונות שאינן הולמות. אומנית הקומיקס הלן עשתה מזה קרקס…

לפעמים אני מקבלת תגובות, גם מחברות קרובות וטובות (שברור שצריכות חינוך מחדש) שהנקה זה מגעיל, או לא משהו שמתאים לעשות בפומבי. לאחרונה הגיעה לביקור קרובת משפחה וכשהתינוקת היונקת שלה רצתה לאכול, היא שלפה… תחליף חלב (!!!) כדי לא להרגיש לא בנוח.

ואני חושבת שכל זה קשור לכך שהנקה היא מלאכה מסורתית שהולכת ונעלמת מעולמנו וזקוקה להגנה וללימוד מחדש. מלאכה מסורתית כמו ליקוט צמחי בר. יש אוכלוסיות שלמות שלא יודעות שההנקה אינה מהפטמה אלא מהשד, כפי שיעיד שמה באנגלית. יש אוכלוסיות שלמות שיודעות קרוא וכתוב, ויכולות לקרוא על זה או אפילו לראות תמונות של זה, ואפילו מודעות מספיק כדי לרצות את זה, אבל זה לא מספיק, כי הן צריכות לראות את זה במו עיניהן ולקבל הדרכה ותמיכה מעבר לימים הראשונים כי ידע במקרה הזה אינו מספיק. זו מיומנות. ואין לסמוך על אינסטינקטים, אנחנו רחוקים מהם כמו מן הטבע.

סיפורים אישיים:
אני יכולה לספר שלמרות שקיבלתי המון תמיכה, אימי הניקה אותי ויש לי רקע השכלתי בתחום, עדיין היה לי קשה להניק בציבור. בהתחלה.

תמונה ראשונה:
אני אמא צעירה, יורדת למכולת עם תינוק במנשא. באמצע הקניות בני מתחיל לבכות, לי זה נשמע כמו צווחות “את אמא לא טובה”, אני עוזבת את התור שלי בקופה ורצה הביתה להניק, להחליף חיתול וכו’.

תמונה שניה:
בכל פעם שאני מניקה אצל הורי, לרב כל שעתיים, אני מסתגרת בחדר לחצי שעה הנקה כדי שאבי לא ירגיש בחוסר נוחות. אם זה קורה באמצע הארוחה אני אוכלת אחרי או תוך כדי לבד בחדר.

תמונה שלישית:
מספר שנים אחרי, נולדו לי תאומות. 3 שבועות לא יצאתי איתן מהבית בגלל בעיות טכניות. אנו גרים בקומה שניה בלי מעלית והתקשתי להוריד ולעלות שתי תינוקות לבדי. גם המחשבה על להשאיר אחת למטה ואחת למעלה, גם אם ל-2 דקות, הפחידה אותי מאוד (בסוף הייתי חייבת להתגבר על זה אחרת לא הייתי יוצאת מהבית עד שהן היו מגיעות לגיל בו היו מתחילות לעלות מדרגות לבד). אני בדרך לסופר-פארם לטיול הראשון שלי איתן בעגלה הכפולה.

ברגע שאנחנו נכנסות לסופר-פארם , אולי בגלל הקור מהמיזוג-אויר, הן מתחילות לבכות חזק יחד. הבית רחוק. אני לא יודעת מה לעשות. גם לא יכולה להרים את שתיהן על הידיים. מרגישה שכל מי שנמצא בחנות (“מאות אנשים”) מסתכלים עלי ומצקצקים בשיניהם. אולי עומדים להעיר לי מה לעשות איתן עכשיו.

ניגש אלי בחור ומציג את עצמו." אני עודד, מנהל החנות", הוא אומר לי. אני כבר משלימה בראש את המשפט:, התינוקות שלך מפריעים ללקוחות שלי, בבקשה לצאת מהחנות. ואני, (עונה לעצמי) ממהרת להצטדק, במבוכה, "סליחה, אני כבר יוצאת".

אבל בניגוד לעשרות מנהלי עסקים אחרים, עודד מתענין בנות כמה הן ומספר לי שגם לו נולדו תאומות, (אז בנות 6) ושואל אותי האם אני צריכה עזרה. כשאני אומרת שנראה לי שהן רעבות, הוא מציע לי להניק במשרדו בסופרפארם ומטייל עם השנייה במשך כחצי שעה (!) על הידיים במסדרונות. עד היום אני זוכרת לעודד את טוב ליבו ועזרתו ותמיד מקפידה לקנות בסופר-פארם באצטדיון יד אליהו בתל אביב.

בהמשך…
כשאני מספרת/כותבת את זה עכשיו אני נשמעת מאוד נוירוטית בעיני עצמי. מאוד מבוהלת ומבולבלת. גם להיות אמא של יצור כל כך זעיר ותלוי בך וגם לחשוף שד בפומבי? לא יעלה על הדעת. אולי הרבה נשים חוות את הלידה הראשונה ואולי אפילו את השנייה ככזו. לפחות בהתחלה.

לאחר החודש הראשון בערך, כשמיומנות ההנקה נרכשת והקשר אם-תינוק מתבסס, נרגעתי קצת והייתי מניקה בכל סיטואציה ולא שמה לב: בשולחן האוכל, בים, בסלון עם אורחים, וגם במסעדה. בעיני, לא הייתי יכולה לחיות נורמאלי בדרך אחרת, אחרת כל פעם הייתי צריכה להסתגר באיזה חדר ולחכות ש…..
מה שמדהים אותי זה שבדרך כלל הנקה בציבור מתקשרת לי לאוכל, כי כשאני רוצה לאכול, כנראה גם התינוק רוצה. מן קיבה משותפת שכזו…

מה עושה את ההבדל:
להרגשתי הנקה בציבור זה הדבר הכי טבעי בעולם. אם את לא עושה מזה עניין. זה מה שעושה את ההבדל.

אנחנו חיים בעולם של הקשרים וקודים חברתיים. אני (כמעט) בטוחה שתרגישי לא נוח לשבת במשרד עם תחתונים וחזייה, אבל לא היית מסתכלת במבט מופתע על בחורה שמסתובבת כך בחוף הים. אותו דבר עם הנקה. אם בחורה הייתה ככה סתם מרימה חולצה באמצע ארוחה זה היה נראה מוזר וולגרי אך כאם מניקה יש לך את כל הלגיטימציה בעולם . זה "עולה לכותרות" אם את הופכת את זה לפרובוקטיבי (כי ממש לא חייבים לראות כלום) או אם לא נוח לך בעצמך.
כחברה יש לנו אחריות לתת לאם מניקה להרגיש בנוח להניק בפומבי כי האלטרנטיבה היא שהיא לא תצא מהבית או שתינוקה יקבל תחליף חלב.

הנקה בציבור היא “צו השעה” בייחוד כיום לאור הורדת תמונות הנקה בפייסבוק והפיכתה ללא לגיטימית. לדעתי זה גם שירות לציבור ועידוד נשים אחרות להניק ללא בושה או פחד (מה יותר לגיטימי מלהאכיל תינוק?).

מעולם לא נתקלתי במשפט כגון "כאן לא מניקים", והנקתי את תאומותיי עד גיל שנתיים וחודשיים. אולי כי לא הנקתי אותן בציבור יחד, כי זה היה חושפני מדי לטעמי, אולי כי בחרתי איפה ואיך, בייחוד בגיל הבוגר בו ההנקה אינה מלאה. אבל זה אפשרי. וזה שאלה של חברה מאפשרת ולא מציקה. (ועוד קומיקס של הלן. הייתי חייבת.)

אם נתקלת בבעיות בהנקה בציבור, אם חווית דה לגיטימציה להנקה בכלל, אם יש לך פתרונות או סיפורים מיוחדים נשמח אם תשתפי אותנו.