סיימתי חופשה ארוכה ובהחלט קשה לי לחזור ולכתוב שוב. ניסיתי למצוא נושא שירגש אותי לכתוב עליו ויחזיר אותי לפעילות של תמיכה בהנקה. ומה יותר מתאים משיחזור חווית ההנקה הפרטית שלי?
חווית ההנקה שלי בסך הכל היתה טובה. את בני הבכור הנקתי הנקה מלאה עד גיל 6 חודשים, מגיל 4 חודשים שאבתי בעבודה, ועם מזון מוצק הנקתי עד גיל 11 חודש.
אך ההנקה אינה הסיפור המלא. לא הייתי עדיין בשלה ומוכנה להיות אמא, הייתי רגילה שהכל סובב סביבי והייתי המומה לנוכח השעבוד והדרישה התמידית לנוכחותי.
מצבי הכלכלי, הזוגי ובטחוני העצמי היה נמוך והייתי במצב נפשי לא קל, כולל דימוי גוף שלילי כי עליתי מאוד במשקל בתקופת ההיריון ולא הצלחתי להשיל את המשקל מהר כמו שרציתי. דאגתי גם שהחזה המפואר שלי, חלק חשוב ב"אישיותי" ייפול ולא אהיה עוד בחורה נאה. גופי לא היה שלי עוד. התאבלתי על כך.
4 חודשים לאחר הלידה הייתי צריכה לצאת לסטאג' במסגרת לימודי. שאבתי בבית החולים בו עבדתי, ואימי טיפלה עבורי בתינוק והאכילה אותו בחלב השאוב.
ב"זכות" כל אלה, בכיתי כל הזמן. בכיתי והנקתי, ושוב בכיתי והנקתי…
אני מצטערת שהייתי צריכה להשאיר אותו עם אימי ולצאת מהבית לסיים את הסטאג'. זו היתה הרגשה איומה. מצד שני עשיתי את הטוב ביותר שיכולתי בהתאם לנסיבות: השארתי אותו עם האדם הקרוב לי ביותר ולא במעון, ועם חלב שאוב ולא עם פורמולה, וסיימתי את לימודי המקצועיים שבזכותם אני יכולה לפרנס את משפחתי.
דבר נוסף שאני מצטערת עליו הוא שכשבני הבכור היה בן 11 חודש התלוננתי עליו שהוא יונק בלילה ולא נותן לי לישון וכתוצאה מכך אני מאוד עייפה בעבודה בבוקר. ייעצו לי להפסיק הנקה בלילה ולתת רק מים. ברגע שפעלתי כך בני החליט להפסיק עם ההנקה לגמרי. מאוד הצטערתי על כך אך היה לי באמת מאוד קשה לקום בבוקר ולא רציתי להתעקש רק כדי שיהיה מספר" עגול" של שנה להנקה.
למה בחרתי להניק?
- ידעתי שזו הדרך הנכונה והטובה ביותר להזין תינוק
- אימי הניקה אותי
מה הייתי עושה אחרת?
- התכוננות לילד ולא רק "תואר" בהריון ובלידה
- תכנון כלכלי מראש
- פסיכולוג טוב או טכניקות הרגעה ודמיון מודרך
לכאורה הכל היה על פי הספר. לא היו בעיות הנקה, לא היו בעיות ביצור החלב או בעליה במשקל של בני.
אבל אני הייתי בדיכאון, התמקדתי במה שקורה לי, בחיים שהתמוטטו לי, ולקח לי הרבה זמן להקשר לתינוק, אולי אף האשמתי אותו במצב. מה גם שהיתה לו "אמא חלופית" שטיפלה בו ודאגה לכל מחסורו, זו אמא שלי. אני הייתי ה"מיינקת".
בדיעבד, עצם זו שהיתה לי אחריות על מישהו אחר שינתה לי את כל החיים והייתי חייבת לקחת את עצמי בידיים ולהשתנות, ולטובה.
אשמח לתגובות ולסיפורים שלכן אודות חווית ההנקה.
אני מזמינה אתכם לקרא גם את החלק השני: חווית ההנקה שלי/2 או איך העזתי להניק תאומים.
5 מחשבות על “חווית ההנקה שלי/1 או הריון ראשון דיכאון”
ריגשת אותי מאוד מאוד מאוד. זו נקודת מבט שונה כ"כ על ההנקה ועל הקשר אם-תינוק, עם המון דברים קטנים שאני מזדהה איתן.
על "שעבוד" לתינוק הייתי רוצה לשמוע עוד. זה עולה בכל שיחה עם אמהות אחרות בנימה זו או אחרת: אסור להשתעבד לתינוק, אסור שהוא יהיה מרכז חייך, אסור שהוא ינהל את חייך וכו' וכו'
אני עצמי טרם גיבשתי דעה איך נכון לגדל תינוק כדי לא להיות משועבד אך בהחלט לחוות הורות מחוברת יחד עם מתן תשומת לב לכל יתר בני המשפחה ומטלות הבית.
הולכת לקרוא את החלק השני…גם לי יש תאומים, הם כבר בני 8 ולא הצלחתי להניקם יותר מ4 חוד' וגם זה משולב בקבוקים. זה כואב בי עד היום…
תודה, אלה.
אני מאמינה שאף אחת לא יודעת מה זה להיות אמא עד שהיא בעצמה הופכת לאמא. כשאני הייתי "צעירה" ראיתי את העולם בצבעים רומנטים, ובשבילי להיות אמא היה לאהוב. נקודה.
לא ידעתי דבר על ההקרבה ורגשות האשמה והתכלס של הביצוע 24 שעות ביממה 7 ימים בשבוע ושל הצרכים הכלכליים העצומים. נו, הייתי "צעירה". ולמזלנו רובנו עושות ילדים כשאנו צעירות, כי אז עוד יש לנו כח לעבור את הטירונות הזאת ולהשתנות, ולהפוך מגולם לפרפר רב משימתי…
בהקשר לתמיכה בהנקה, שלו נועד הבלוג, רציתי להדגיש שההנקה היא הדיאדה, הצמד אמא-תינוק, ולפעמים אנחנו רוצות לעזור לתינוק לינוק אבל שוכחים/ות את הצד של האם, שאולי עברה חוויה מטלטלת, ועצם ההנקה היא לא הבעיה אלא ההכלה של המצב החדש המתמשך והמופלא הזה.
מי יתן לנו כח לתת להן לתת לילדהם.
ושוב תודה
שלום…
גם אני שמחתי לקרוא…גם אצלי ההנקה באה בקלות…אבל גם אצלי יש כל מני מחשבות לגבי ה"שיעבוד" שאינו בדיוק שיעבוד, אבל הידיעה שבעצם הבחירה שלי להניק (ואני בחרתי גם לא לשאוב), אני בהכרח נמנעת מהרבה מאוד דברים שיכולתי לעשות אילו לא הייתי מניקה…
כמו לחזור לעבוד במשרה חלקית (גם כאן המצב הכלכלי קשה..)
כמו לצאת עם חברות בערב, כמו לראות סרט…
וגם לדעת שאם היא מתעוררת בלילה, משהו אחר יכול להרגיע אותה ולאו דווקא אני…
שלא כל כך הרבה תלוי רק בי…
ובכל זאת, על אף כל המחשבות האלו, אני יודעת שזה משהו זמני, ואחר כך זה יחסר לי, ובכל פעם שהיא יונקת והאצבעות שלה מלטפות אותי, ואחר כך היא מסתכלת עלי בעיניים עגולות ושפתיים תפוחות…אני מרגישה עושה את הדבר הנכון, ויותר מזה, אני מרגישה אושר…
תודה על הפוסט ועל המקום לשיתוף…
הי מאיה, שמחתי לקרוא את תגובתך. את עכשו בתוך הבועה המאוד מיוחדת וזמנית הזאת של אם ותינוקה. אני מבינה את מה שאת חווה, הרגשתי כמוך. עולה בי הצורך לתת פתרונות, להקל, וגם לאמר לך לא לוותר. אבל לפעמים דברים פשוט צריכים להאמר בלי לתקן ומשם מגיע הריפוי. תודה ששיתפת.
תודה גלית!!!!